החלטה בתיק בש"פ 2286/13

1.        לפני ערר שהגיש העורר כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' קאפח) מתאריך 24.3.13, בגדרה נדחתה בקשתו של העורר להשתחרר לחלופת מעצר.

           הדיון בבית המשפט המחוזי הנכבד התקיים בעקבות הנחיות שניתנו בהחלטותי להארכת מעצרו של העורר מכוח סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) במסגרת בש"פ 1002/13 (החלטה מתאריך 28.2.13 והחלטה מתאריך 14.3.13). הצדדים חלוקים ביניהם, בין השאר, באשר לפרשנות החלטותי הנ"ל, ולפיכך אציג מיד בסמוך את הרקע לדברים ואת ההתפתחויות שחלו במכלול.

2.        בהחלטתי מתאריך 28.2.13 נעניתי חלקית לבקשת המדינה להאריך את מעצרו של העורר מכוח סעיף 62 לחוק המעצרים, והוריתי כי מעצרו יוארך ב-90 ימים (חלף 150 הימים שנעתרו בבקשת המדינה), שימנו החל מתאריך 17.2.13, או עד למתן פסק דין ב-ת.פ. 43665-11-11 המתנהל נגדו, הכל לפי המוקדם מבין החלופות הנ"ל.

           עם זאת הוספתי וקבעתי בפיסקה 17 להחלטתי הנ"ל כך:

"... מטעמים ברורים, החשש העולה לכאורה מהמשיב שמא ינסה להשפיע על עדים, או לפגוע בראיות נגדו, עשוי לקהות במידה משמעותית כאשר תסתיים פרשת התביעה. לפיכך נראה כי בנקודה שבה יסיים אחרון עדי התביעה את עדותו - תתעמעם במידת מה עוצמתה של עילת המעצר נגד המשיב, כך שבשילוב עם העובדה שהוא שהה עד כה כ-14 חודשים במעצר מלא, אפשר שתשתנה נקודת האיזון בין הפרמטרים השונים. במילים אחרות, דומני כי עם תום פרשת התביעה, ובהנחה שתמצא בעניינו של המשיב חלופת מעצר הולמת - נראה שאז יהיה מקום להעדיף את זכותו של המשיב לחירות, ואת חזקת החפות העומדת לטובתו, על פני האינטרס הציבורי של המשך החזקתו במעצר מלא. בהקשר זה יש גם להביא בחשבון שהמשיב נמצא בבידוד, וכי יש לו ולסנגוריו אף קשיים בהכנת הגנתו בתיק כלכלי, שאין חולק כי הוא מורכב ביותר (השוו: עניין בן דוד הנ"ל)".

           נוכח האמור - בצד הארכת המעצר, הוריתי (בסעיפים 19(ב) ו-(ג) להחלטתי הנ"ל) כדלקמן:

"(ב) המשיב יציע, בתוך 20 ימים מהיום, חלופת מעצר מהודקת, אשר תכלול: תנאי 'מעצר בית' מלא; איזוק אלקטרוני; ארבעה משמורנים לפחות, אשר יפקחו עליו (לסירוגין) במשך 24 שעות ביממה; ערבות עצמית גבוהה; ערבות גבוהה מצד כל אחד מן המשמורנים הנ"ל; צו עיכוב יציאה מן הארץ והפקדת דרכון וכן איסור מוחלט על יצירת קשר עם מי מהמעורבים בפרשה, וניתוק תקשורת. הצעתו של המשיב לחלופת מעצר מהודקת, במתווה שפורט לעיל, תועבר לעיונו של שירות המבחן, אשר יגיש תסקיר אודותיה בתוך 30 ימים מהיום שבו תועבר אליו ההצעה האמורה.

(ג)   היה ופרשת התביעה תסתיים טרם שיחלפו 90 ימים, כאמור בסעיף קטן (א) שלעיל, יקיים בית המשפט המחוזי הנכבד דיון בחלופת המעצר שתוצע לו במתווה הקבוע בסעיף קטן (ב) שלעיל. לאחר הדיון הנ"ל, יחליט בית המשפט המחוזי הנכבד האם ניתן לשחרר את המשיב לחלופת המעצר האמורה, והוא יהיה רשאי להוסיף עליה, כמובן, תנאים מגבילים נוספים ככל שיראה לנכון, או לדרוש מן המשיב להציע חלופה אחרת, במידה ויתרשם כי החלופה שהוצעה איננה הדוקה מספיק".

3.        במחצית חודש מרץ 2013 לערך, הצדדים הגיעו להסכמה כי יש לראות בפרשת התביעה כאילו הסתיימה (אף שיש עדיין צורך להעיד שני עדי תביעה). לפיכך העורר הגיש בקשה להשתחרר לחלופת מעצר שהציע. שירות המבחן, שבחן את ההצעה, הגיש תסקיר חלופת מעצר ובמסגרתו העלה שיקולים שונים הנדרשים להכרעה, אך בסיום חוות הדעת הונחה המלצה בזו הלשון:

"בשיקול סופי אנו מתרשמים כי ניתן לשקול שחרורו לחלופה זו בתנאי מעצר בית מלא, תוך הטלת פיקוח אלקטרוני ושהייה של שני משמורנים בכל רגע נתון. כן נמליץ על ערבויות כספיות גבוהות שלו ושל ערביו להבטחת שמירה על תנאי שחרורו".

4.        ביני לביני פנה העורר בבקשה לבית משפט זה לתיקון טעות-סופר, שנפלה, לגישתו, בהחלטתי מתאריך 28.2.13, שכן לשיטתו עם סיום פרשת התביעה נוצרה כביכול חובה לשחררו ממעצר. בתאריך 14.3.13 דחיתי את הבקשה והבהרתי כי בהחלטתי קבעתי רק זאת כי בתום פרשת התביעה יוכל העורר לבקש מבית המשפט המחוזי הנכבד לשחררו לחלופת מעצר.

5.        משהוצגה החלטתי מתאריך 14.3.13 בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, שנדרש לשחרור העורר לחלופת המעצר שהוצעה, הוא ראה, בתאריך 24.3.13, שלא לקבל את בקשת העורר להשתחרר לחלופת מעצר, וזאת ללא דיון בחלופת המעצר לגופה, מאחר וסבר כי בהחלטות הנ"ל: "אין מדובר במתווה מחייב". לפיכך הוא גרס כי יש לחזור לנקודת המוצא של כב' השופט נ' הנדל בהחלטתו ב-בש"פ 5561/11, בגדרה הוארך מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. הטעם שניתן לכך נוסח כדלקמן:

"דברי כב' השופט הנדל, עליהם אנו מצווים, ברורים וחד משמעיים. החשש לשיבוש קיים עד לתום המשפט. בנוסף, קיימת העילה הנוספת של החשש מהישנות העבירות הכלכליות, אשר בגינה לא הכביר כב' השופט הנדל במילים, אולם הדברים מדברים בעד עצמם".

           על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי הנכבד הוגש הערר שבפני.

6.             בתאריך 27.3.13 קיימתי דיון במעמד הצדדים.

במסגרת הערר נטען כי בית המשפט המחוזי התעלם לחלוטין מהמתווה שפורט בהחלטתי מתאריך 28.2.13, באשר בית המשפט לא דן בחלופת המעצר לגופה. לשיטת בא כוח העורר - נקודת המוצא במכלול השתנתה עתה לאחר שפרשת התביעה הסתיימה למעשה. העורר אף הפנה לאותו קטע בהחלטתי מתאריך 28.2.13, שם התבטאתי (בפיסקה 17 ריישא) כדלקמן:

"סבורני כי יש ממש בטענת באי-כח המשיב לפיה אם עילת המעצר המרכזית נגדו (אף אם לא היחידה) מבוססת על איומים שהשמיע, הרי שקשה להלום מצב שבו ישהה המשיב במעצר למעלה ממחצית תקופת העונש המירבית הקבועה בסעיף 192 לחוק העונשין לגבי האיומים שבהם הואשם (וטרם הורשע, כמובן, ביחס אליהן. כאן יש להעיר שהמשיב מואשם ב-4 עבירות איומים, ולא בעבירה בודדת בהקשר זה)".

           באי-כוח המדינה טענו בדיון מאידך גיסא כי ההחלטה, מושא הערר - מוצדקת, ולחילופין כי יש מקום לבחון את נושא המעצר de-novo, בין השאר על רקע מכלול החומר והמידע העדכני הקיים בהקשר לעורר. לצורך זה הם הגישו - לעיוני בלבד - גם מידע סודי שהוצג בשעתו בפני כב' השופט נ' הנדל ותיעוד חומר נוסף כזה, שהצטבר בינתיים (המידעים האמורים עמדו בדרישות הפסיקה לגבי הצגת חומר חסוי במעמד צד אחד בלבד). כן הם מסרו לי קלסר ובו טיעונים וחומר שהוצג על ידי באי-כוח המדינה בדיון שנערך בפני בית המשפט המחוזי הנכבד.